הנערות בשורטס מפסיקות לשתוק, ויש להן דברים חשובים לומר

בכניסה לבית הספר של אמא שלי, ברוסיה הסובייטית של שנות ה-70, עמד כל בוקר סגן מנהל המוסד. מצויד בסרגל, הוא היה בודק את אורך החצאית של כל נערה שנכנסה למבנה – לוודא שהבגד עומד בתקן שהוחלט עבור התלבושת האחידה. באמצעות אותו סרגל הוא היה מודד את אורך השיער של הבנים (מהעורף לצווארון). התלמידות, כמובן, עשו מאמצים בשביל לעבור מתחת לרדאר שלו, והיו מכופפות את הברכיים או מושכות את החצאית כלפי מטה בזמן שנכנסו בשער.

בכניסה לבתי הספר בישראל, בשנת 2014, המורות עדיין עומדות בפתח בית הספר. הן ויתרו על הסרגל לטובת שיטות אחרות: מי שהמכנס שלה לא עובר את האגודל כאשר הזרוע ישרה וצמודה לגוף, לא נכנסת. במקומות מתירניים פחות לא תיכנס לבית הספר גם תלמידה שהמכנס שלה לא עובר את גובה הברך מלמעלה. אותן מדידות אובססיביות של אורך המכנסיים לא תקפות לגבי התלמידים הזכרים.

שום דבר לא השתנה? לא מדויק. דברים דווקא השתנו, אבל לאו דווקא לטובה. אמא שלי מספרת שההסבר להגבלת הלבוש בבית הספר שלה היה שבבית הספר יש קוד לבוש שמייצג את המוסד ויש לכבד אותו. בבתי הספר בישראל, כפי שמגלה לנו עמוד הפייסבוק "מפסיקות לשתוק – נלחמות למען החופש והשוויון", המורים והמורות מצאו סיבות אחרות לגמרי להגבלות הלבוש. הנה כמה מהן:

מתוך עמוד הפייסבוק "מפסיקות לשתוק – נלחמות למען החופש והשוויון". המצוטטת היא מחנכת בבית ספר תיכון

 

המצוטטת היא מורה בבית ספר תיכון

מתוך עמוד הפייסבוק "מפסיקות לשתוק – נלחמות למען החופש והשוויון". המצוטטת היא מורה בבית ספר תיכון

 

הבעיה בכל הסיפור הזה היא ממש לא קוד הלבוש. לצורך העניין, קוד לבוש זה בסדר גמור במקומות שבהם הוא נדרש. בסופו של דבר, לכל בגד יש קונטקסט תרבותי-חברתי – תארו לעצמכם בית משפט בו כולם מגיעים בחולצות קרועות וג'ינס, או ישיבת מנהלים שאנשים מגיעים אליה בפיג'מה. אנשים מתלבשים באופן שתואם את קוד הלבוש כי הם מבינים שהבגד שלהם יוצר מסר לגביהם ותורם ליצירת אווירה מסוימת. הגיוני שבבתי ספר יהיו הגבלות לבוש מסוימות שישדרו – באנו ללמוד ולא לחגוג. זהו. הנה הסבר עבור משרד החינוך וכל המורים שתהו אי פעם לגבי הסיבה להגבלות הלבוש שהם אמורים לאכוף. הדפיסו, תייקו, הדביקו את זה למצח שלכם. אולי ככה לא תימנעו מפליטת אמירות אומללות.

נדמה כי מערכת החינוך נמצאת היום באיזה משבר מוסרי, ולא יודעת להתמודד עם המיניות המוחצנת שהפכה לדבר מקובל חברתית. בגדים חשופים הפכו שגרתיים, ומה שפעם נחשב מופקר נחשב היום לסתם זוג מכנסיים. זמרות מפורסמות רוקדות בתחתונים על הבמה ומתקבלות בתשואות. אבל מערכת החינוך, ששקועה בסט ערכים ארכאי, נמצאת באיזה חרדה מתמדת מכל סממן של מיניות (נשית, כמובן, נשית. הרי גברים לא יכולים להיות מיניים בכלל). הפחד נובע מהרעיון השגוי שהחצנה של מיניות נשית היא מה שמוביל לאונס, והדעה הרווחת שלבוש חשוף מפריע לנערים להתרכז או מביא להטרדות ותקיפות מיניות היא סימן מובהק לכך. מערכת החינוך כל כך מפחדת שנערות בשורטס יתחילו להתנהג כמו ניקי מינאז', שהיא מתחילה לראות סקס איפה שהוא בכלל לא נמצא: איזה החצנה מינית יש ברגליים חשופות של נערה בת 15?

הפארנויה הזאת, שמוסוות כרצון להגן על הנערות מפני הנערים המשחרים לטרף, הביאה לאכיפה חמורה ומשפילה של קוד הלבוש על נערות. הדרישה להתלבש באופן שמכבד את המקום הפכה לדרישה להצניע כל סממן של מיניות או נשיות בתלמידות, שעה שהכללים לא נאכפים באותה חומרה כלפי התלמידים.

כנגד המצב הזה הוקם עמוד הפייסבוק "מפסיקות לשתוק", שנועד להציף את הבעיה ולקדם פעילות בנושא. את העמוד הקימה רותם אלישע, תלמידת י"ב מרמלה, לאחר שהייתה עדה לאמירות מחפיצות בבית ספר. דרך סיפורים שעלו בקבוצות פמיניסטיות בפייסבוק הבינה אלישע כי לא מדובר במשהו ייחודי לבית ספרה, אלא במצב שקיים בכל הארץ. "הבנתי שזה דבר שיטתי וגורף, ורציתי לתרום יותר למאבק בזה", היא מסבירה, ומספרת כי נתקלה בחוסר מענה לשאלותיה בדבר הסיבות לקוד הלבוש ולאכיפתו על בנות בלבד. "אין הסבר מיוחד, אין תשובה הגיונית, וגם לא יכול להיות לזה הסבר הגיוני אם החוקים תקפים רק לגבי נערות".

זה נראה כאילו נערות ניהלו מאבקים נגד הגבלות לבוש בבתי ספר מאז ומתמיד, בארץ ובעולם. גם בחטיבת הביניים שלי הקמנו מהומות סביב איסור על חצאיות קצרות, תספורות מוזרות או פירסינג בפנים. בתיכון כעסנו מאוד על המנהלת שביקשה מהמורות להגיד לנו להתלבש צנוע יותר. אבל מה שיפה ומעניין במאבק של אלישע וחברותיה זה שהוא לא מתעסק רק בחופש ללבוש שורטס. הקמפיין מתעסק לא רק בסימפטום, אלא בשורש המחלה: שוביניזם וסקסיזם בבתי ספר, היעדר חינוך מגדרי לתלמידי התיכונים וחטיבות הביניים, וביטויים של תרבות האונס במוסדות חינוך. "קוד הלבוש זה סימפטום אחד מתוך הרבה דברים שמעודדים את תרבות האונס", הסבירה רותם. "יש זעם רחב, זה לא רק עניין השורטס. צריכים להיות שיעורים בנושאי מגדר, ועל ההבדל בין יחסי מין לאונס. אנחנו רואים היום שהרבה נערים לא יודעים את ההבדל ולא מבינים שהם מנצלים".

"מפסיקות לשתוק" הוא לא סתם עמוד שמתלהם על הזכות להתלבש איך שמתחשק. הקמפיין שאלישע מנהלת הוא אינטלגנטי ומנומק, והוא מחוזק בטענות שמצביעות על בקיאות במושגים פמיניסטיים. על אף שהעמוד צמח מתוך החוויה המקומית של נערות בישראל, הוא מצטרף לתנועה עולמית נגד הגבלות לבוש סקסיסטיות בבתי ספר והחפצת נערות. במאי האחרון רצו בטאמבלר ובטוויטר פוסטים שכללו תמונות של שלטים שנתלו בבית ספר בטורנטו וחרצו "אני נערה את 15. אם אתה הופך אותי לאובייקט מיני, אתה הבעיה". מאוחר יותר התפרסם סיפורה של לינדזי סטוקר, שהושעתה מבית הספר בגלל שלבשה שורטס שלא עמדו ב"כלל האגודל".

אחד מהשלטים שהודבקו בבית הספר בטורונטו

Stocker then hung up this sign in her school. It was up for only a few minutes before it was pulled down by the administration. That didn't stop a picture of it from going viral on Twitter and Tumblr.

השלט של לינדזי סטוקר

 

עצם עלייתם של המקרים האלה לכותרות, בצירוף עם מתן במה לנערות פמיניסטיות להביע התנגדות מנומקת לתרבות האונס בבתי הספר שלהן, מצביעה על מגמה חיובית. אם כשאני הייתי בכיתה י"א הייתי צריכה לחפש בעצמי מושגים כמו "תרבות האונס" או "החפצה", עבור תלמידות התיכון של היום התכנים האלה זמינים בפיד של הרשתות החברתיות. קבוצות כמו "שיח פמיניסטי" ו"אני פמיניסטית ואין לי חוש הומור" מעלות את הנושאים האלה לסדר היום ומעניקות לנערות ולנשים מקום לפרוק את הזעם וכלים להתנגד. המודעות הגוברת בקרב נשים ונערות לחוסר שיוויון מגדרי מעניקה לנו כוח להשפיע – כשנערה אחת מוחה על קוד הלבוש אפשר לקרוא לה "מופרעת" או "ממורמרת", אבל כשהיא זוכה לתמיכה ארצית כבר יהיה קשה יותר להתעלם ממנה.

הפעילות שמאחורי "מפסיקות לשתוק" כבר מתכננות הפגנה ושביתה בבתי הספר, ובשבוע שעבר אף נערך מפגש בנושא. זוהי פעילות מבורכת, אבל למרבה הצער אלישע עדיין לא זכתה למענה משר החינוך, שי פירון, אליו שלחה מספר מכתבים. חבל מאוד שבמשרד החינוך בוחרים להתעלם מנושא בוער כל כך, במיוחד בתקופה שבה בערך פעם בחצי שנה נחשף עוד אונס קבוצתי בבית ספר תיכון.

חינוך מיני ומגדרי בבתי ספר והדרכת מורים בנושא הם דברים בעלי חשיבות עליונה, אבל יכול להיות ששר החינוך עוד זקוק לדחיפה נוספת בשביל לעסוק בהם. כגולשים אנחנו יכולים לתת לו את הדחיפה הזאת: סמנו "אהבתי" בעמוד הפייסבוק "מפסיקות לשתוק", גם אם התיכון נמצא שנות אור מאחוריכם, ועזרו להפיץ את התכנים שלכם. כי שיוויון מתחיל מחינוך, וחינוך מתחיל בבית הספר.

 

מודעות פרסומת

הארץ יצאו גזענים, שוב

בחורה בעלת דרכון מערבי מעוכבת לבדיקה בטחונית בנתב"ג, במהלכה דורשים ממנה להשאיר בארץ מחשב נייד עם חומרים חשובים. לאחר מכן מתבקשת להתפשט כמעט לגמרי, ובודקת בטחונית נוגעת בגופה ואף תוחבת את ידה לתוך תחתוניה. במהלך הבדיקה טוענת הנבדקת שמשפילים אותה. בתגובה, אומרת הבודקת – "עכשיו את יודעת מה הם עשו לנו בגרמניה".

אותי, באופן אישי, הסיפור הזה היה מצליח לזעזע במתכונתו הנוכחית – כפי שסיפרתי אותו כאן. בשדה תעופה בישראל מעכבים אזרחים זרים, גורמים להם להשפלה ולאיחור משמעותי לטיסה (ואולי אף להחמצתה), מחרימים מהם חפצים ומשתמשים בשואה כהצדקה מעוותת.  זה סיפור שצריך להספיק בשביל לגרום לכולנו לחשוב שוב על סוגיות של בטחון מול זכויות אדם. אבל כנראה שעמירה הס, עיתונאית "הארץ" אשר פרסמה את הסיפור היום בבוקר, חשבה שיש צורך לציין פרט אחד נוסף – והוא חזותה ה"מזרח אירופאית" של הבודקת. במאמר, אשר קיבל את הכותרת השנונה "גזענות בנתב"ג בחזות מזרח אירופית", הוזכרה חזותה של הבודקת לפחות שלוש פעמים, כולל תיאור מפורט של צבע שיערה ועיניה.

יכול להיות שאני לא בחורה חושבת מספיק בשביל לקרוא "הארץ", אבל למיטב הבנתי עמירה הס ניסתה ליצור פה היפוך מסוים בתפקידים. מוצאה של המעוכבת לא צוין בפירוש. נאמר שהיא לא פלסטינית ולא יהודיה, שהיא נולדה במזרח התיכון ונושאת דרכון מערבי. הקורא הממוצע יסיק בעצמו שהיא עוכבה לחקירה כי היא נושאת שם מוסלמי ו/או בעלת מראה מזרחי, אבל זה, כאמור, לא צוין בפירוש. מה שכן צוין, בהפוך על הפוך מתוחכם שכזה, היה שהבודקת הייתה בעלת חזות מזרח אירופאית. יכול להיות שזה היה ניסיון ליצור הקבלה לנאצים (מערב אירופה, אבל ניחא), או לשלטון הקומוניסטי ברוסיה. יכול להיות שזה סתם היה ניסיון להיות גזענית כלפי הגזענים, או להסביר את ההתייחסות של הבודקת לשואה. האמת – לא מעניין אותי. כי מה שקרה בסופו של דבר, זה שעמירה הס הקפידה להיות פוליטקלי קורקט כלפי אוכולסיה אחת, והפנתה את האש כלפי אוכלוסיה אחרת – כאילו שהעולים מבריה"מ הם הסיבה לנהלי הבטחון המשפילים של נתב"ג.

בבה לובה. משלימה הכנסה כבודקת גופנית בנתב"ג

אם לבודקת היה מראה מערב אירופאי, האם זה היה הופך את הבדיקה למשפילה יותר או משפילה פחות? ואם היא הייתה מזרחית אז זה היה בסדר? ומה לגבי בעלת חזות "אפריקאית"? יותר טוב או פחות טוב? או שבמקרה הזה עמירה לא הייתה טורחת לציין את החזות של הבודקת, כי היא הייתה חוששת לצאת גזענית באופן מובהק? ואם את עומדת בשדה תעופה, ערומה כמעט לגמרי, ומישהי מכניסה לך יד לתחתונים בשביל לבדוק אם את מחביאה פצצה – האם זה באמת משנה לך שלבודקת קוראים לובה ואת המשפט הדוחה ההוא היא אמרה במבטא רוסי כבד?

זו הייתה הפעם השנייה בשבועיים שמערכת הארץ מפרסמת מאמרים פוגעניים כלפי העלייה הרוסית. לפני כשבועיים היה זה גדעון לוי, במאמר בנושא הפליטים מאפריקה:

"מיליון מהגרים מרוסיה, כשליש מהם לא יהודים, שגם בדם של חלקם התגלתה מידה של אלכוהול ופשע, לא היוו בעיה. וכמה רבבות אפריקאים הם ה־סכנה".

המשפט הזה הסעיר את הקהילה הרוסית מכמה סיבות: ראשית, השימוש במונח "הגירה" במקום "עלייה" – שעלי, לפחות, הוא דווקא מקובל. שנית, האמירה שפשע נמצא בדמם של חלק מהרוסים יחד עם האלכוהול, שהיא די דוחה לכשעצמה. בעיני זו הייתה בעיקר ההפרדה שנעשתה כאן בין העלייה הרוסית לעליות קודמות. כל השאר הם כבר "ישראלים ותיקים", אבל הרוסים, שחלקם נמצאים כאן למעלה מ-20 שנה – אנחנו עדיין "עולה חדש עברית קטן" עם פשע ואלכוהול בילט אין במחזור הדם. לוי, אגב, התנצל בחצי פה ואמר שהוא לא ציפה מהעלייה הרוסית, שדווקא נקלטה פה טוב ובעצם אנחנו אחלה, להיעלב כל כך. ובכלל, הוא הציע באותו מאמר התנצלות, כנראה שנעלבנו בגלל שהזכירו אותנו בנשימה אחת עם האפריקאים, ולכן אנחנו בעצם הגזענים. כמובן שאנחנו בעצם הגזענים, אחרי הכל, אנחנו אפילו נוהגים להשפיל אנשים בנמלי תעופה ולהשוות את עצמנו לנאצים.

בתמונה: רוסי גזען מצוי

אני חייבת לציין שאני בהחלט לא חושבת שהעלייה מברית המועצות היא הקבוצה הכי מקופחת בארץ. גילויי גזענות כלפי בריה"מים אינם נפוצים כמו גילויי גזענות כלפי בני העדה האתיופית או בני עדות המזרח – אך למרות זאת הם קיימים. לא מדובר פה בקבוצה פריבילגית, שאפשר לבעוט בה קצת בשביל להעביר נקודה כי הכוח בכל מקרה נמצא אצלה. העלייה הרוסית אולי התאקלמה טוב יותר מעליות אחרות, ועם זאת קשה לי להאמין שהבודקת הבטחונית בנתב"ג בחרה למשש נשים בבידוק בטחוני בתור עבודה מועדפת. מצבנו אולי טוב, אבל כשאמא שלי מתווכחת עם מישהו על חניה או על התור בסופר, עדיין העלבון הראשון שיוטח בה הוא "רוסיה מסריחה". וכשאנשים מגלים שאני בת לעולים מרוסיה (למרות שאני "לא נראית"), לעתים קרובות הם מצפים ממני להיות שיכורה וזורמת או לחלופין – פרפקציוניסטית משוגעת עם חמש יחידות מתמטיקה וללא כישורים חברתיים, שגם רוקדת בלט ומנגנת בכינור בפילהרמונית. עם שם משפחה כמו פטרוב, בישראל הגזענית אני לא יכולה להיות שום דבר אחר.

אני רגילה לגזענות שמופנית כלפי יוצאי בריה"מ, אבל לא נוהגת לעבור עליה בשתיקה. מה גם שמ"הארץ" לא ציפיתי לשטף הגזענות הזה. כעיתון שמייצג הרבה פעמים את החלש והמדוכא, אני לא מבינה איך הם מרשים לעצמם לפרסם מאמרים פוגעניים כלפי אוכלוסיות אחרות. הפעם אלה הבריה"מים שמככבים כבר שבועיים רצוף. לפני זמן לא רב אלה היו המזרחים, לאחר שנילי לנדסמן כתבה מאמר אינטילגנטי להפליא בו פיתחה תיאוריית קונספירציה שלמה בגלל שמלצרית ממוצא מזרחי בבית קפה הייתה לא נחמדה אליה. אני אחסוך מכם את החיפוש ואגלה שהסיבה לכך, על פי לנדסמן, היא שהמלצרית המזרחית מרגישה עוינות כוללת כלפי אשכנזים בגלל שהם ריססו את הוריה ב-DDT. אה, וגם אין לה שום תודעת שירות, כי ככה זה אצל המזרחים.

ככל שאני קוראת את מאמרי הדעה באתר של הארץ, מתחזקת אצלי ההרגשה שבעלי הטורים לא כל כך טורחים לקרוא שוב את מה שכתבו, לעתים מתוך זעם או תסכול, לוודא שכל החצים שלהם מופנים למטרות הנכונות. מאמר אחרי מאמר, "הארץ" מבסס את מעמדו כעיתון לאנשים מנותקים, צבועים ובעלי סטנדרטים כפולים. אשכנזים שמבכים על הכיבוש אבל לעולם לא יעסיקו עובד ערבי, שיתרמו שמיכה לפליט סודני אבל יעברו לצד השני של הכביש אם יבוא מולם ברחוב. כאלה שישמעו מוזיקה ערבית "אותנטית" אבל יעבירו תחנה בשיר של מבצע מזרחי. עם העלייה האחרונה של פולטיקת הזהויות והתחזקות המאבק המזרחי לצד מאבקים נוספים של אוכלוסיות מוחלשות, אם הייתי במערכת 'הארץ' הייתי חושבת לשנות כיוון. כשאתה מעליב את כל קבוצות האכולוסיה האפשריות חוץ מהקבוצה המצומצמת אליה אתה משתייך, יש סיכוי שאנשים לא יהיו כל כך להוטים לשלם על התוכן שלך.

הכתובת השקופה שעל הקיר

יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים התקיים השבוע, ביום שני ה-25.11. אני מציינת את זה כי אני יודעת שאם לא הייתי ג'אנקי של חדשות וחברה בקבוצה פמיניסטית בפייסבוק, יש סיכוי לא רע שהתאריך הזה היה עובר מבלי שאבחין בו. בזכות הקבוצה "אני פמיניסיטית וגם לי אין חוש הומור", ביום שני הפיד שלי הוצף בתכנים שקשורים ביום הזה. חלק מזערי מתוכם היה כתבות מאתרי אינטרנט מרכזיים, דוגמת YNET ומאקו, אבל רובם היו מאמרים מאתרי נישה ובלוגים שמיועדים לקהל יעד מאוד ספציפי – כמעט תמיד נשים, לרוב נשים פמיניסטיות.

מה שאתרי החדשות הגדולים כן טרחו לעשות היה לפרסם את תוצאות הסקרים של ויצו ושל משרד הרווחה, שהעלו תמונת מצב מדאיגה: 14 נשים נרצחו השנה על ידי בני זוגן. כ-15,000 פניות חדשות התקבלו במרכזים למניעת אלימות במשפחה, עלייה של ארבעה אחוזים לעומת השנה שעברה. על פי הסקר של ויצו, אחד מכל שני נשאלים דיווח שהוא מכיר אישה אחת לפחות שחווה אלימות כלשהי מצד בן זוגה. 72% מהציבור סבור שהמשטרה לא מצליחה להגן על הנשים ולאכוף את צווי ההרחקה שהוציאו נגד הגברים האלימים. 40 אלף איש הגיע השנה למרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית, ומאחר שמדובר רק באלה שפנו לעזרה, מסתמן שהמספרים האמתי של נפגעות תקיפה מינית הוא גבוה בהרבה. 

תמונת המצב הזאת מטרידה גם בלי שתשקף עלייה חדה ביחס לשנים קודמות. היא מטרידה כי היא מציגה מספרים גבוהים של נשים וילדים אשר חשופים לאלימות, והמשטרה כושלת בתפקידה להגן עליהם. זה נושא שצריך לעלות לשיח, להעסיק את מי נציגי הציבור ואת המשטרה. אבל אלימות גברית נגד נשים היא בהרבה מובנים כמו הרעב באפריקה – זה מצב מתמשך, מובן מאליו, משעמם – זה לא אייטם. את יום המאבק באלימות נגד נשים פטרו באתרי החדשות המרכזיים בפרסום האייטם האומלל שהזכרתי למעלה במדורי החדשות שלהם. כתבות נוספות בנושא, טורי דעה וסיקור אירועי היום (כגון מצעד "מחזירות את הלילה" שהתקיים בתל אביב), נדחקו למדורי "יחסים", "מעורבות" או "נשים".

(בתמונה: קמפיין של חברת טוויסטד, היחידים שהצליחו לעורר קצת תהודה)

קל ונעים להתעלם מהיום הזה, או לדחוף את הסיקור עליו למדורי נישה חסרי חשיבות. יש הרבה דברים חשובים לדבר עליהם במדורי החדשות, פרשות מרתקות כמו סיפור אייל גולן, ולכן הכתבה על אלימות נגד נשים תמצא את מקומה דווקא במדור יחסים של YNET. אתם קולטים את האירוניה? 51% מאוכולסיית כדור הארץ חשופה לאלימות פיזית, מילולית ומינית, יום יום ושעה שעה, וביום היחיד שהוקדש על ידי האו"ם למאבק בתופעה הזאת אתר החדשות הגדול בארץ דחף את הכתבה על אירועי היום למדור יחסים. כי מה היא אלימות כלפי נשים, אם לא חלק טבעי מהיחסים בין המינים – כל כך טבעי שאנחנו בקושי שמים לב כשזה קורה. לזכות YNET יש לציין שהם לפחות ניסו להתעסק בנושא, ובין כל האתרים שבדקתי שם מצאתי הכי הרבה חומרים (ואפילו כתבה אחת ראויה ומעניינת). מאקו העלו בקושי כתבה וחצי (החצי מתייחס לכתבה על אמן שמצטלם עם נשים ערומות שהוא "לובש כמו צעיף", ובה הוזכר יום המאבק בכמה משפטים), ובNRG הגדילו לעשות והוציאו כתבה מתבכיינת במדור יהדות על זה שהקמפיין נגד אלימות בבני ברק מאשים חרדים באלימות כלפי נשים. 

כאילו שלא מספיק שהסיקור התקשורתי היה קלוש, גם התוכן שלו היה מפוקפק. כמובן שהטרמינולוגיה סביב הנושא ממשיכה להתעסק בעיקר בהאשמת הקורבן. מדברים על נשים מוכות, אבל לא על הגברים האלימים. תורמים ועוזרים למקלטים לנשים מוכות, במקום לדרוש מעצר מיידי לגברים מכים ומאסר למפרי צווי הרחקה סדרתיים. משתמשים שוב ושוב במושג הפסיבי הזה, "נשים מוכות", כאילו שהן מוכות מעצמן ומי שמכה אותן בכלל לא קשור לסיפור. פסיכולוגיות ויועצות בשקל מפרסמות טורים שדורשים מאיתנו, הנשים, לקחת אחריות על החיים שלנו ולהפסיק את הקשר עם גברים אלימים – במקום לדרוש מהגברים שיפסיקו להיות אלימים. איפה הטור באתר חדשות גדול (שיהיה, אפילו במדור יחסים), שידבר על הלגיטימציה של האלימות בתרבות המערבית? שיוקיע לא רק את מי שמרים יד על בת זוגו אלא גם את כל אותם גברים שצוחקים למשמע בדיחות על אונס ואלימות, שמעבירים תמונות חושפניות של נשים בווטסאפ, שמעלימים עין מהתנהגות אלימה של גברים אחרים? איפה הכותבת או הכותב שיפנו סוף סוף את האצבע המאשימה כלפי מי שבאמת אשם באלימות כלפי נשים, ומתי אמירה כזאת תפסיק להיות רדיקלית מכדי להופיע בעמוד הראשי של אתר חדשות מרכזי?

כשאישה נרצחת על ידי בן זוגה כולנו אוהבים להניד את ראשינו בזעזוע, ולהגיע שהכתובת הייתה על הקיר. ואולי היא באמת הייתה, אבל זה היה הקיר של מדור יחסים אז אף אחד לא טרח לקרוא אותה.

ים, שמש ושטיפת מוח

ביום שישי נתקלתי בתערוכה מעניינת שהוצגה בנמל יפו, תחת הכותרת "פסיכיאטריה – תעשיית המוות". כשנכנסתי להסתכל קידמו את פני שולחנות עמוסים בעלונים, ספרים ודיסקים של "עמותת מגן לזכויות אנוש". מאחורי הסט הזה הוצבה התערוכה, שעסקה, אם נפשט את זה, במעורבותה של הפסיכיאטריה בכל הרעות החולות של האנושות משחר ההיסטוריה.

פסיכים

אחד מהפליירים שחולקו בכניסה לתערוכה 

התערוכה הורכבה מפלקטים עצומים מעוצבים בגוונים של שחור, אדום ולבן, דומים מאוד לעלון שבתמונה. הכותרות שלהם זעקו "פושעים פסיכיאטרים"; "סימום"; "הגדרה מחדש של האדם"; וכמובן –"גזענות" ו- "פסיכיאטריה – האנשים שמאחורי השואה". כי ידוע הרי שאם אתה לא אוהב מישהו הכי כדאי שתשווה אותו להיטלר. העניין הוא, שמעבר לכותרות המרשימות לא היה בפלקטים האלה יותר מדי תוכן. המידע בהם חסר או מכובס, העובדות סותרות את עצמן, התמונות הן תמונות אילוסטרציה או כאלה שלקוחות מספרים על הפסיכיאטריה במאה ה-18, ועיקרם הוא פנייה לרגש.

כך, לדוגמה, בפלקט שהאשים את הפסיכיאטרים בשואה, נכתב כי "זמן רב לפני שהיטלר עלה לשלטון, פסיכיאטרים כבר יצרו את רעיון הרג ה"לא רצויים". ב-1895,הפסיכיאטר אלפרד פלץ הכניס את האאוגניקה (התורה לשמירה על טוהר הגזע) לגרמניה… היטלר למד את עבודתו של פלץ ואת מאמרו של פריץ לנץ, "יסודות הגנטיקה האנושית וההיגיינה הגזעית". הם הפכו לבסיס החזון שלו עבור גרמניה". סיפור נחמד, אבל בואו נסתכל שנייה על העובדות: ראשית, באמת יתכן שהאאוגניקה, תורה שעסקה בהשבחת הגזע, הובאה לגרמניה על ידי אלפרד פלץ (אם כי לא מצאתי סימוכין לזה). אבל היא נהגתה על ידי לא אחר מסר פרנסיס גלטון, דודנו של הוגה תורת האבולציה צ'ארלס דרווין, שהיה מדען והוגה דעות, וממש לא פסיכיאטר. פריץ לנץ שמוזכר גם הוא בטקסט היה אנתרופולוג. שנית – הרעיון של השבחת הגזע ומניעת התרבותם של ה"פגומים" היה נפוץ בכל אירופה בתחילת המאה ה-20, ולקחו בו חלק מדענים, רופאים, פוליטיקאים וככל הנראה גם פסיכיאטרים. רק בגרמניה הנאצית עלה הרעיון של השמדה המונית שלהם, והוא הועלה על ידי אב ששלח מכתב להיטלר עם הבקשה להמית את בנו הנכה. היטלר אימץ את הרעיון והחליט להרוג גם את כל שאר הילדים הנכים.

שאר הפלקטים בתערוכה לא הרבה יותר אמינים. הסיבה לכך היא ש"לעמותת מגן לזכויות אנוש" אין שום אינטרס להציג תוצאות של תחקיר מעמיק על הפסיכיאטריה בכל העולם ולהראות לכם את הליקויים האמיתיים שקיימים בשפע במערכת הזאת. כי כשמציגים תחקיר מעמיק המסקנות הן בדרך כלל לא חד משמעיות וניתן לפרש אותן לכאן ולכאן, ובכלל, בתחקיר מעמיק אי אפשר להאשים את הפסיכיאטרים בשואה  – וזה הורס את כל הכיף. אבל הכי גרוע זה שאנשים שנתקלים בתערוכה שמציגה מחקר אמיתי עוד יכולים לפתח לעצמם דעה משל עצמם, וזה בדיוק מה שמארגני התערוכה מנסים למנוע. המטרה של כל הדבר הזה, איך שאני רואה אותו, היא להציג את הפסיכיאטריה כדבר הכי גרוע שיכול לקרות לכם, בשביל שאם תהיו במצוקה לא תחשבו אפילו לכיוון הזה. ולעמותת מגן לזכויות אנוש יש אלטרנטיבה נהדרת עבורכם – הסיינטולוגיה.

טוםקרוז

טום קרוז. ביום שחקן קולנוע, בלילה חבר בכנסייה הסיינטולוגית

העמותה הזאת היא השלוחה הישראלית של עמותת "ועדת האזרחים לזכויות אדם", שהוקמה על ידי מייסד הסיינטולוגיה רון האברד ומזוהה עם הכת. כששאלתי את אחד העובדים בתערוכה אם זה נכון שהם מקושרים לכת הסיינטולוגיה הוא ענה לי בחיוך רחב שזה נכון, ושהם גם לא מכחישים את זה. מצד שני, לא מצאתי אף אזכור למילה סיינטולוגיה בשום מקום בתערוכה, וגם לא באתר של העמותה. ככה שהם אולי לא מכחישים, אבל הם גם לא בדיוק מצהירים על זה בראש חוצות. כאשר שאלתי את הבחור אילו אלטרנטיבות הם מציעים הוא הפנה אותי לאתר האינטרנט של העמותה, שם אפשר למצוא מטפלים בשיטות אלטרנטיביות, כולם מקושרים בדרך זו או אחרת לכנסייה הסיינטולוגית.

הסיינטולוגיה, שמוגדרת בישראל ככת מסוכנת, שמה לה את מדע הפסיכיאטריה לאויב עוד בשנות ה-50, סמוך להיווסדה. הסיבה לכך היא שהסיינטולוגיה התחילה בתור שיטת טיפול נפשי בשם דיאנטיקה. פסיכיאטרים ופסיכולוגים ברחבי העולם מיהרו לצאת נגד השיטה, וכך תויגו מיד על ידי האברד כ"מגדילים ביודעין את מספר המטורפים בעולם כדי להרבות את רווחיהם", ולכן זה הגיוני שהם יוצאים נגד כל מי שיש לו פתרון אמיתי. הפתרון האמיתי של האברד היא פילוסופיה יישומית שיכולה, לטענתו, להפוך את האדם ליצור על שחסין בפני כל המחלות הפיזיות והנפשיות, מסוגל לנוע קדימה ואחורה בזמן ואף לשרוד שואה גרעינית. כמובן שהדברים האלה לא מוענקים מיידית לכל מי שמצטרף לכנסייה הסיינטולוגית, וצריך לעבוד קשה עבורם – לחלוק כל פרט על חייך ב"אודיציות" עם מדריך מהכת (כאקט טיפולי לכאורה), לשלם המון כסף (סכומים שיכולים להגיע לעשרות אלפי שקלים), עבור קורסים וכתרומות לכנסייה, ובאופן כללי להישאב לתוך קהילה סגורה שאם רק תפתח את הפה נגדה היא תדאג לנדות אותך והפיץ בציבור את כל המידע המביך שחלקת במהלך האודיציות והקורסים האחרים. הסיינטולוגיה, שמאשימה את הפסיכיאטריה גם בבצע כסף, היא בעצם מנגנון עסקי עצום. בזמן שחברי הכת מאבדים את רכושם ונכנסים לחובות אחרי שנתנו את כל כספם לארגון שהבטיח להם גאולה, דיוויד מיסקאוויג' העומד בראשו מחזיק בצי של מכוניות פאר ובאחוזות בכל רכבי העולם. נשמע לגיטימי, במיוחד עבור ארגון שכל תכליתו היא לעזור לאנשים לשפר את חייהם.

לי אישית זה לא נראה הגיוני שנתנו לכת מסוכנת מקום להפיץ את התעמולה שלהם באמצע נמל יפו; אבל מסתבר שלמרות שהסיינטולוגיה הוגדרה ככת מסוכנת עוד בשנות השמונים, על ידי ועדה בין משרדית בראשות מרים גלזר-תעסה, עדיין לא ננקטו נגדה שום צעדים בפועל. כלומר, אין חקיקה בנושא, ולמרות שהוצמדה אליה התווית "מסוכנת", לכנסייה הסיינטולוגית (ולארגונים המקושרים אליה) יש אפשרות חוקית לגייס אנשים במקום מרכזי ולאור יום. הדרך הכי טובה להימנע ממגע איתם היא פשוט להיות כמה שיותר מודעים, ולא להאמין למה שנשמע טוב מדי או רע מדי בשביל להיות אמיתי.

במרכז הישראלי לנפגעי כתות מעריכים כי בכת הסיינטולוגיה בישראל יש כיום כ- 1000 פעילים, ועוד כמה אלפים שהשתתפו בקורסים של הארגון. זה לא הרבה ביחס לדת מאורגת, אבל זה המון ביחס לכת. עם זאת, מספר הסיינטולוגים בעולם נמצא בירידה הדרגתית מאז שנת השבעים. אני בעד להישאר עם המגמה הזאת.

כאן הטרידו אותי מינית

מי שהסתובב במרכז העיר ירושלים ביום שני בשבוע שעבר בטח התקשה לפספס אותנו – קבוצה של כ-15 אנשים לבושים שחור עוצרים באמצע הרחוב, ובאמצעות סרט סימון אדום-לבן תוחמים את מה שנראה מרחוק כמו זירת פשע. אלו שלא מחזיקים את הסרט עוברים מתחתיו לתוך זירת הפשע המאולתרת. עוברי אורח מתחילים להתקבץ מסביב בתקווה למופע כלשהו – אבל לובשי השחור שבתוך זירת הפשע רק מסמנים איקסים באיזולירבנד על הרצפה, בזהירות ובשקט של חוקרי מז"פ, וכותבים לידם בגיר את אותו משפט בוריאציות שונות: כאן התרחשה הטרדה מינית. 

jnlj99_b41vBvqglLsncLvEpBtFdqhUWMJkAx-koEo8,uvplAyJOYFBxwqdox04003cEdT8dYyzUdIpJjtH_9XU

צילום: נדב אריאל

המיצג הזה נועד להמחיש בצורה חזותית את המציאות היומיומית של הנשים (וגם חלק מהגברים) בישראל, שבה הטרדות מיניות הן דבר קיים ושכיח. בין אם את בת 15 או בת 40, רוב הסיכויים הם שאת מכירה מקרוב את הסיטואציה – את הולכת ברחוב ומישהו מוצא לנכון להביע את דעתו על הגוף שלך, על הדרך שבה את מתלבשת, או על מה שהוא היה רוצה לעשות לך. וזה בלי להזכיר את את אלה שגם שולחים ידיים. "באיזשהו מקום עשינו לזה נורמליזציה," הסבירה מירי מרמור, ממארגנות המיצג. "כי אם נתחיל להתייחס עכשיו לכל הטרדה אז נהפוך את עצמנו לקורבנות. המסר שניסינו להעביר היה שאסור להפוך את המצב הזה למשהו נורמלי, ושצריך להתייחס אליו כמו שמתייחסים לפשע. הפעולה שבחרנו לעשות הייתה ליצור ביטוי אמנותי למציאות הזאת. האמצעים שבחרנו – לבוש שחור, גיר, איזולירבנד, סרט אדום לבן, היו במטרה לדבר על הנושא בשפה של פשע. כשתחמנו את הזירה אפילו שמעתי אנשים אומרים, תראו, מישהו נרצח פה". 

התגובות של האנשים מסביב היו אחד הדברים היותר מעניינים באירוע הזה. האוכלוסייה המגוונת של ירושלים סיפקה קשת רחבה של תגובות – מהבעת תמיכה בסגנון "כל הכבוד" ועד ל"ראיתי איך בנות מתלבשות כאן, למה בדיוק אתן מצפות?". את התגובה האחרונה זכיתי לשמוע בעצמי מתיירת בריטית, ואחרי התלבטות קצרה אם לנסות להתווכח באנגלית הכושלת שלי עניתי את התשובה המונוטונית שהדריכו אותנו להגיד – "אנחנו רק מסמנים". הסיבה לזה, כמו שהסביר מתן פינקס, גם הוא מהמארגנים – היא שהמטרה לא הייתה לחפש תשובות מאנשים אלא רק לגרום להם להקדיש מחשבה לנושא. "הרעיון היה להעלות את זה למודעות, לתת לעניין משקל ולא לתת לו להיעלם ברעש האינסופי של המציאות היומיומית", הוא אמר. "מלכתחילה אנחנו יוצאים לפעולה בשביל התגובות האלה, אם יש תגובות זה אומר שלא נשארו אדישים. אנשים עצרו בהתחלה בציפייה לפרפורמנס כלשהו, לחוויה – ואז נתקלו במסר שהוא לא נעים. זה קצת דומה להטרדה בעצמה, שבחורה יוצאת להינות מהעיר ואז נתקלת במשהו שהורס את החוויה. בזמן ההכנות, כשגייסנו אנשים לקחת חלק, יצא לי לשמוע סיפורים מזעזעים ולהבין שלמרות שאני רואה את עצמי כתושב ירושלמי שמעורב במה שקורה כאן, גם אני לא תמיד מספיק ערני ושיש לי הרבה מה ללמוד".

-HkFjfw5yD6Z5ccY9mnBB4TOs3pGUDVoS3ea4tKpWZ8,Bw9CfU7aidMZce-bIcHrcfbJdYHTlfT3zORO8Bmc1e8

צילום: נדב אריאל

במהלך המיצג התקדמנו מרחוב בצלאל לכיכר ציון דרך המדרחוב, ופתחנו את הזירה בנקודות מסוימות לאורך המסלול. בנוסף לאינטראקציה הבסיסית עם הקהל – הערות שנזרקו לאוויר מסביב או שאלות שהופנו אלינו – הזדמנו גם כמה מצבים קצת יותר הזויים. באחת העצירות שלנו במדרחוב, למשל, קבוצה של ילדים נכנסו לתוך הזירה דילגו בין סימוני הגיר והפנו שאלות למסמנים . בכיכר ציון מישהי התפרצה עלינו בצעקות בדיוק בנושא הזה. "הייתה את זו שצעקה עלינו שילדים יראו את זה וישאלו את ההורים שלהם, וההורים שלהם יצטרכו להסביר", נזכרה מירי. "בעיני זה דווקא דבר טוב שילדים יעלו את הנושא הזה מול ההורים שלהם. אם איתי היו מדברים על זה לפני אז אולי הייתי מוכנה יותר".

1btmTP41VT2gO028VPIWjEsgFNrdYH_oq1jBuOK6Tzg,F8O5IDp7NHPGk3MwhmE1AagNhtavBrZ7mJB3L-mxHSQ

צילום: נדב אריאל

אני בעצמי יכולה לשלוף לא מעט חוויות פעמים שבהם זרקו לי הערה או חדרו לי למרחב, והחוויה של לתת סימון פיזי מוצק לדבר שמתרחש כל כך מהר – הערה, מבט לא במקום, נגיעה – הייתה ממש חזקה. בשבילי זה היה  קצת כמו לחזור לכל הפעמים האלה בהן לא הייתי בטוחה אם קרה משהו או שאני סתם לוקחת דברים קשה מדי, הוא בסך הכל זרק הערה, ולהגיד בקול חזק ובטוח שזו הייתה הטרדה ושזה לא אמור לקרות. מהדברים של מירי הבנתי שאני לא הייתי היחידה שהפעולה הזאת הייתה לא קלה עבורה. "היה הרבה יותר עמוס רגשית ממה שדימיינתי", היא מודה. "מלא בתגובות רגשיות חזקות של אנשים ברחוב וגם בי זה עורר המון רגש. ברמה האישית היו מקומות שבאמת סימנתי את האיקס ספציפית איפה שהוטרדתי, וזה הרגיש כמו תהליך פסיכולוגי של להשלים עם מה שקרה ולתת לזה שם. אני חושבת שזו באמת פעולה ממש חזקה, אפילו ברמה של להשמיע קול – כולנו צעירים ירושלמים שחיים בתך זה, גם אם לא תמיד מודעים, ועצם הסימון היה עוצמתי בעיני".

sPuS6WWMFs0lNAGl-2-GMKzfjFoAISbWKtlyITJhnCM,IeRDzA3U1AK9FKNbHbnLTPtRzKcCLiVHi30PzplKYGw

צילום: נדב אריאל

המיצג הוא "פיגוע תרבות" – פעולה מתוך TAZ, מודל בו אמנים ואנשי קהילה עוסקים במתחים חברתיים בסביבתם. TAZ שייך לקולקטיב האמנים "המבול". "השימוש במושג פיגוע בא להפחית קצת מהצל שהמילה הזאת משאירה בנו ולא להשאיר את זה כטאבו שמשאיר צלקת בנשמה של כולנו", הסביר פינקס. "זה להגדיר את הפעולות שלנו בצמד מילים – אקט שגורם לך לא להבין מה קורה בצורה מפתיעה אבל נועד להיות חלק מהתרבות, ולשפר אותה". 

TAZ שואפים להתחבר אל הקהילה ומזמינים את הירושלמים להצטרף למען שיפור העיר וחיים שהם קצת מחוץ לקופסה. אם בא לכם להיות חלק מזה, הנה המייל שלהם – taztheworld2013@gmail.com. מכוון בעיקר לירושלמים אבל לא רק, כי השאיפה היא להעתיק את המודל גם לערים אחרות.