הנערות בשורטס מפסיקות לשתוק, ויש להן דברים חשובים לומר

בכניסה לבית הספר של אמא שלי, ברוסיה הסובייטית של שנות ה-70, עמד כל בוקר סגן מנהל המוסד. מצויד בסרגל, הוא היה בודק את אורך החצאית של כל נערה שנכנסה למבנה – לוודא שהבגד עומד בתקן שהוחלט עבור התלבושת האחידה. באמצעות אותו סרגל הוא היה מודד את אורך השיער של הבנים (מהעורף לצווארון). התלמידות, כמובן, עשו מאמצים בשביל לעבור מתחת לרדאר שלו, והיו מכופפות את הברכיים או מושכות את החצאית כלפי מטה בזמן שנכנסו בשער.

בכניסה לבתי הספר בישראל, בשנת 2014, המורות עדיין עומדות בפתח בית הספר. הן ויתרו על הסרגל לטובת שיטות אחרות: מי שהמכנס שלה לא עובר את האגודל כאשר הזרוע ישרה וצמודה לגוף, לא נכנסת. במקומות מתירניים פחות לא תיכנס לבית הספר גם תלמידה שהמכנס שלה לא עובר את גובה הברך מלמעלה. אותן מדידות אובססיביות של אורך המכנסיים לא תקפות לגבי התלמידים הזכרים.

שום דבר לא השתנה? לא מדויק. דברים דווקא השתנו, אבל לאו דווקא לטובה. אמא שלי מספרת שההסבר להגבלת הלבוש בבית הספר שלה היה שבבית הספר יש קוד לבוש שמייצג את המוסד ויש לכבד אותו. בבתי הספר בישראל, כפי שמגלה לנו עמוד הפייסבוק "מפסיקות לשתוק – נלחמות למען החופש והשוויון", המורים והמורות מצאו סיבות אחרות לגמרי להגבלות הלבוש. הנה כמה מהן:

מתוך עמוד הפייסבוק "מפסיקות לשתוק – נלחמות למען החופש והשוויון". המצוטטת היא מחנכת בבית ספר תיכון

 

מתוך עמוד הפייסבוק "מפסיקות לשתוק – נלחמות למען החופש והשוויון". המצוטטת היא מורה בבית ספר תיכון

 

הבעיה בכל הסיפור הזה היא ממש לא קוד הלבוש. לצורך העניין, קוד לבוש זה בסדר גמור במקומות שבהם הוא נדרש. בסופו של דבר, לכל בגד יש קונטקסט תרבותי-חברתי – תארו לעצמכם בית משפט בו כולם מגיעים בחולצות קרועות וג'ינס, או ישיבת מנהלים שאנשים מגיעים אליה בפיג'מה. אנשים מתלבשים באופן שתואם את קוד הלבוש כי הם מבינים שהבגד שלהם יוצר מסר לגביהם ותורם ליצירת אווירה מסוימת. הגיוני שבבתי ספר יהיו הגבלות לבוש מסוימות שישדרו – באנו ללמוד ולא לחגוג. זהו. הנה הסבר עבור משרד החינוך וכל המורים שתהו אי פעם לגבי הסיבה להגבלות הלבוש שהם אמורים לאכוף. הדפיסו, תייקו, הדביקו את זה למצח שלכם. אולי ככה לא תימנעו מפליטת אמירות אומללות.

נדמה כי מערכת החינוך נמצאת היום באיזה משבר מוסרי, ולא יודעת להתמודד עם המיניות המוחצנת שהפכה לדבר מקובל חברתית. בגדים חשופים הפכו שגרתיים, ומה שפעם נחשב מופקר נחשב היום לסתם זוג מכנסיים. זמרות מפורסמות רוקדות בתחתונים על הבמה ומתקבלות בתשואות. אבל מערכת החינוך, ששקועה בסט ערכים ארכאי, נמצאת באיזה חרדה מתמדת מכל סממן של מיניות (נשית, כמובן, נשית. הרי גברים לא יכולים להיות מיניים בכלל). הפחד נובע מהרעיון השגוי שהחצנה של מיניות נשית היא מה שמוביל לאונס, והדעה הרווחת שלבוש חשוף מפריע לנערים להתרכז או מביא להטרדות ותקיפות מיניות היא סימן מובהק לכך. מערכת החינוך כל כך מפחדת שנערות בשורטס יתחילו להתנהג כמו ניקי מינאז', שהיא מתחילה לראות סקס איפה שהוא בכלל לא נמצא: איזה החצנה מינית יש ברגליים חשופות של נערה בת 15?

הפארנויה הזאת, שמוסוות כרצון להגן על הנערות מפני הנערים המשחרים לטרף, הביאה לאכיפה חמורה ומשפילה של קוד הלבוש על נערות. הדרישה להתלבש באופן שמכבד את המקום הפכה לדרישה להצניע כל סממן של מיניות או נשיות בתלמידות, שעה שהכללים לא נאכפים באותה חומרה כלפי התלמידים.

כנגד המצב הזה הוקם עמוד הפייסבוק "מפסיקות לשתוק", שנועד להציף את הבעיה ולקדם פעילות בנושא. את העמוד הקימה רותם אלישע, תלמידת י"ב מרמלה, לאחר שהייתה עדה לאמירות מחפיצות בבית ספר. דרך סיפורים שעלו בקבוצות פמיניסטיות בפייסבוק הבינה אלישע כי לא מדובר במשהו ייחודי לבית ספרה, אלא במצב שקיים בכל הארץ. "הבנתי שזה דבר שיטתי וגורף, ורציתי לתרום יותר למאבק בזה", היא מסבירה, ומספרת כי נתקלה בחוסר מענה לשאלותיה בדבר הסיבות לקוד הלבוש ולאכיפתו על בנות בלבד. "אין הסבר מיוחד, אין תשובה הגיונית, וגם לא יכול להיות לזה הסבר הגיוני אם החוקים תקפים רק לגבי נערות".

זה נראה כאילו נערות ניהלו מאבקים נגד הגבלות לבוש בבתי ספר מאז ומתמיד, בארץ ובעולם. גם בחטיבת הביניים שלי הקמנו מהומות סביב איסור על חצאיות קצרות, תספורות מוזרות או פירסינג בפנים. בתיכון כעסנו מאוד על המנהלת שביקשה מהמורות להגיד לנו להתלבש צנוע יותר. אבל מה שיפה ומעניין במאבק של אלישע וחברותיה זה שהוא לא מתעסק רק בחופש ללבוש שורטס. הקמפיין מתעסק לא רק בסימפטום, אלא בשורש המחלה: שוביניזם וסקסיזם בבתי ספר, היעדר חינוך מגדרי לתלמידי התיכונים וחטיבות הביניים, וביטויים של תרבות האונס במוסדות חינוך. "קוד הלבוש זה סימפטום אחד מתוך הרבה דברים שמעודדים את תרבות האונס", הסבירה רותם. "יש זעם רחב, זה לא רק עניין השורטס. צריכים להיות שיעורים בנושאי מגדר, ועל ההבדל בין יחסי מין לאונס. אנחנו רואים היום שהרבה נערים לא יודעים את ההבדל ולא מבינים שהם מנצלים".

"מפסיקות לשתוק" הוא לא סתם עמוד שמתלהם על הזכות להתלבש איך שמתחשק. הקמפיין שאלישע מנהלת הוא אינטלגנטי ומנומק, והוא מחוזק בטענות שמצביעות על בקיאות במושגים פמיניסטיים. על אף שהעמוד צמח מתוך החוויה המקומית של נערות בישראל, הוא מצטרף לתנועה עולמית נגד הגבלות לבוש סקסיסטיות בבתי ספר והחפצת נערות. במאי האחרון רצו בטאמבלר ובטוויטר פוסטים שכללו תמונות של שלטים שנתלו בבית ספר בטורנטו וחרצו "אני נערה את 15. אם אתה הופך אותי לאובייקט מיני, אתה הבעיה". מאוחר יותר התפרסם סיפורה של לינדזי סטוקר, שהושעתה מבית הספר בגלל שלבשה שורטס שלא עמדו ב"כלל האגודל".

אחד מהשלטים שהודבקו בבית הספר בטורונטו

השלט של לינדזי סטוקר

 

עצם עלייתם של המקרים האלה לכותרות, בצירוף עם מתן במה לנערות פמיניסטיות להביע התנגדות מנומקת לתרבות האונס בבתי הספר שלהן, מצביעה על מגמה חיובית. אם כשאני הייתי בכיתה י"א הייתי צריכה לחפש בעצמי מושגים כמו "תרבות האונס" או "החפצה", עבור תלמידות התיכון של היום התכנים האלה זמינים בפיד של הרשתות החברתיות. קבוצות כמו "שיח פמיניסטי" ו"אני פמיניסטית ואין לי חוש הומור" מעלות את הנושאים האלה לסדר היום ומעניקות לנערות ולנשים מקום לפרוק את הזעם וכלים להתנגד. המודעות הגוברת בקרב נשים ונערות לחוסר שיוויון מגדרי מעניקה לנו כוח להשפיע – כשנערה אחת מוחה על קוד הלבוש אפשר לקרוא לה "מופרעת" או "ממורמרת", אבל כשהיא זוכה לתמיכה ארצית כבר יהיה קשה יותר להתעלם ממנה.

הפעילות שמאחורי "מפסיקות לשתוק" כבר מתכננות הפגנה ושביתה בבתי הספר, ובשבוע שעבר אף נערך מפגש בנושא. זוהי פעילות מבורכת, אבל למרבה הצער אלישע עדיין לא זכתה למענה משר החינוך, שי פירון, אליו שלחה מספר מכתבים. חבל מאוד שבמשרד החינוך בוחרים להתעלם מנושא בוער כל כך, במיוחד בתקופה שבה בערך פעם בחצי שנה נחשף עוד אונס קבוצתי בבית ספר תיכון.

חינוך מיני ומגדרי בבתי ספר והדרכת מורים בנושא הם דברים בעלי חשיבות עליונה, אבל יכול להיות ששר החינוך עוד זקוק לדחיפה נוספת בשביל לעסוק בהם. כגולשים אנחנו יכולים לתת לו את הדחיפה הזאת: סמנו "אהבתי" בעמוד הפייסבוק "מפסיקות לשתוק", גם אם התיכון נמצא שנות אור מאחוריכם, ועזרו להפיץ את התכנים שלכם. כי שיוויון מתחיל מחינוך, וחינוך מתחיל בבית הספר.

 

הכתובת השקופה שעל הקיר

יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים התקיים השבוע, ביום שני ה-25.11. אני מציינת את זה כי אני יודעת שאם לא הייתי ג'אנקי של חדשות וחברה בקבוצה פמיניסטית בפייסבוק, יש סיכוי לא רע שהתאריך הזה היה עובר מבלי שאבחין בו. בזכות הקבוצה "אני פמיניסיטית וגם לי אין חוש הומור", ביום שני הפיד שלי הוצף בתכנים שקשורים ביום הזה. חלק מזערי מתוכם היה כתבות מאתרי אינטרנט מרכזיים, דוגמת YNET ומאקו, אבל רובם היו מאמרים מאתרי נישה ובלוגים שמיועדים לקהל יעד מאוד ספציפי – כמעט תמיד נשים, לרוב נשים פמיניסטיות.

מה שאתרי החדשות הגדולים כן טרחו לעשות היה לפרסם את תוצאות הסקרים של ויצו ושל משרד הרווחה, שהעלו תמונת מצב מדאיגה: 14 נשים נרצחו השנה על ידי בני זוגן. כ-15,000 פניות חדשות התקבלו במרכזים למניעת אלימות במשפחה, עלייה של ארבעה אחוזים לעומת השנה שעברה. על פי הסקר של ויצו, אחד מכל שני נשאלים דיווח שהוא מכיר אישה אחת לפחות שחווה אלימות כלשהי מצד בן זוגה. 72% מהציבור סבור שהמשטרה לא מצליחה להגן על הנשים ולאכוף את צווי ההרחקה שהוציאו נגד הגברים האלימים. 40 אלף איש הגיע השנה למרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית, ומאחר שמדובר רק באלה שפנו לעזרה, מסתמן שהמספרים האמתי של נפגעות תקיפה מינית הוא גבוה בהרבה. 

תמונת המצב הזאת מטרידה גם בלי שתשקף עלייה חדה ביחס לשנים קודמות. היא מטרידה כי היא מציגה מספרים גבוהים של נשים וילדים אשר חשופים לאלימות, והמשטרה כושלת בתפקידה להגן עליהם. זה נושא שצריך לעלות לשיח, להעסיק את מי נציגי הציבור ואת המשטרה. אבל אלימות גברית נגד נשים היא בהרבה מובנים כמו הרעב באפריקה – זה מצב מתמשך, מובן מאליו, משעמם – זה לא אייטם. את יום המאבק באלימות נגד נשים פטרו באתרי החדשות המרכזיים בפרסום האייטם האומלל שהזכרתי למעלה במדורי החדשות שלהם. כתבות נוספות בנושא, טורי דעה וסיקור אירועי היום (כגון מצעד "מחזירות את הלילה" שהתקיים בתל אביב), נדחקו למדורי "יחסים", "מעורבות" או "נשים".

(בתמונה: קמפיין של חברת טוויסטד, היחידים שהצליחו לעורר קצת תהודה)

קל ונעים להתעלם מהיום הזה, או לדחוף את הסיקור עליו למדורי נישה חסרי חשיבות. יש הרבה דברים חשובים לדבר עליהם במדורי החדשות, פרשות מרתקות כמו סיפור אייל גולן, ולכן הכתבה על אלימות נגד נשים תמצא את מקומה דווקא במדור יחסים של YNET. אתם קולטים את האירוניה? 51% מאוכולסיית כדור הארץ חשופה לאלימות פיזית, מילולית ומינית, יום יום ושעה שעה, וביום היחיד שהוקדש על ידי האו"ם למאבק בתופעה הזאת אתר החדשות הגדול בארץ דחף את הכתבה על אירועי היום למדור יחסים. כי מה היא אלימות כלפי נשים, אם לא חלק טבעי מהיחסים בין המינים – כל כך טבעי שאנחנו בקושי שמים לב כשזה קורה. לזכות YNET יש לציין שהם לפחות ניסו להתעסק בנושא, ובין כל האתרים שבדקתי שם מצאתי הכי הרבה חומרים (ואפילו כתבה אחת ראויה ומעניינת). מאקו העלו בקושי כתבה וחצי (החצי מתייחס לכתבה על אמן שמצטלם עם נשים ערומות שהוא "לובש כמו צעיף", ובה הוזכר יום המאבק בכמה משפטים), ובNRG הגדילו לעשות והוציאו כתבה מתבכיינת במדור יהדות על זה שהקמפיין נגד אלימות בבני ברק מאשים חרדים באלימות כלפי נשים. 

כאילו שלא מספיק שהסיקור התקשורתי היה קלוש, גם התוכן שלו היה מפוקפק. כמובן שהטרמינולוגיה סביב הנושא ממשיכה להתעסק בעיקר בהאשמת הקורבן. מדברים על נשים מוכות, אבל לא על הגברים האלימים. תורמים ועוזרים למקלטים לנשים מוכות, במקום לדרוש מעצר מיידי לגברים מכים ומאסר למפרי צווי הרחקה סדרתיים. משתמשים שוב ושוב במושג הפסיבי הזה, "נשים מוכות", כאילו שהן מוכות מעצמן ומי שמכה אותן בכלל לא קשור לסיפור. פסיכולוגיות ויועצות בשקל מפרסמות טורים שדורשים מאיתנו, הנשים, לקחת אחריות על החיים שלנו ולהפסיק את הקשר עם גברים אלימים – במקום לדרוש מהגברים שיפסיקו להיות אלימים. איפה הטור באתר חדשות גדול (שיהיה, אפילו במדור יחסים), שידבר על הלגיטימציה של האלימות בתרבות המערבית? שיוקיע לא רק את מי שמרים יד על בת זוגו אלא גם את כל אותם גברים שצוחקים למשמע בדיחות על אונס ואלימות, שמעבירים תמונות חושפניות של נשים בווטסאפ, שמעלימים עין מהתנהגות אלימה של גברים אחרים? איפה הכותבת או הכותב שיפנו סוף סוף את האצבע המאשימה כלפי מי שבאמת אשם באלימות כלפי נשים, ומתי אמירה כזאת תפסיק להיות רדיקלית מכדי להופיע בעמוד הראשי של אתר חדשות מרכזי?

כשאישה נרצחת על ידי בן זוגה כולנו אוהבים להניד את ראשינו בזעזוע, ולהגיע שהכתובת הייתה על הקיר. ואולי היא באמת הייתה, אבל זה היה הקיר של מדור יחסים אז אף אחד לא טרח לקרוא אותה.