יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים התקיים השבוע, ביום שני ה-25.11. אני מציינת את זה כי אני יודעת שאם לא הייתי ג'אנקי של חדשות וחברה בקבוצה פמיניסטית בפייסבוק, יש סיכוי לא רע שהתאריך הזה היה עובר מבלי שאבחין בו. בזכות הקבוצה "אני פמיניסיטית וגם לי אין חוש הומור", ביום שני הפיד שלי הוצף בתכנים שקשורים ביום הזה. חלק מזערי מתוכם היה כתבות מאתרי אינטרנט מרכזיים, דוגמת YNET ומאקו, אבל רובם היו מאמרים מאתרי נישה ובלוגים שמיועדים לקהל יעד מאוד ספציפי – כמעט תמיד נשים, לרוב נשים פמיניסטיות.
מה שאתרי החדשות הגדולים כן טרחו לעשות היה לפרסם את תוצאות הסקרים של ויצו ושל משרד הרווחה, שהעלו תמונת מצב מדאיגה: 14 נשים נרצחו השנה על ידי בני זוגן. כ-15,000 פניות חדשות התקבלו במרכזים למניעת אלימות במשפחה, עלייה של ארבעה אחוזים לעומת השנה שעברה. על פי הסקר של ויצו, אחד מכל שני נשאלים דיווח שהוא מכיר אישה אחת לפחות שחווה אלימות כלשהי מצד בן זוגה. 72% מהציבור סבור שהמשטרה לא מצליחה להגן על הנשים ולאכוף את צווי ההרחקה שהוציאו נגד הגברים האלימים. 40 אלף איש הגיע השנה למרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית, ומאחר שמדובר רק באלה שפנו לעזרה, מסתמן שהמספרים האמתי של נפגעות תקיפה מינית הוא גבוה בהרבה.
תמונת המצב הזאת מטרידה גם בלי שתשקף עלייה חדה ביחס לשנים קודמות. היא מטרידה כי היא מציגה מספרים גבוהים של נשים וילדים אשר חשופים לאלימות, והמשטרה כושלת בתפקידה להגן עליהם. זה נושא שצריך לעלות לשיח, להעסיק את מי נציגי הציבור ואת המשטרה. אבל אלימות גברית נגד נשים היא בהרבה מובנים כמו הרעב באפריקה – זה מצב מתמשך, מובן מאליו, משעמם – זה לא אייטם. את יום המאבק באלימות נגד נשים פטרו באתרי החדשות המרכזיים בפרסום האייטם האומלל שהזכרתי למעלה במדורי החדשות שלהם. כתבות נוספות בנושא, טורי דעה וסיקור אירועי היום (כגון מצעד "מחזירות את הלילה" שהתקיים בתל אביב), נדחקו למדורי "יחסים", "מעורבות" או "נשים".
(בתמונה: קמפיין של חברת טוויסטד, היחידים שהצליחו לעורר קצת תהודה)
קל ונעים להתעלם מהיום הזה, או לדחוף את הסיקור עליו למדורי נישה חסרי חשיבות. יש הרבה דברים חשובים לדבר עליהם במדורי החדשות, פרשות מרתקות כמו סיפור אייל גולן, ולכן הכתבה על אלימות נגד נשים תמצא את מקומה דווקא במדור יחסים של YNET. אתם קולטים את האירוניה? 51% מאוכולסיית כדור הארץ חשופה לאלימות פיזית, מילולית ומינית, יום יום ושעה שעה, וביום היחיד שהוקדש על ידי האו"ם למאבק בתופעה הזאת אתר החדשות הגדול בארץ דחף את הכתבה על אירועי היום למדור יחסים. כי מה היא אלימות כלפי נשים, אם לא חלק טבעי מהיחסים בין המינים – כל כך טבעי שאנחנו בקושי שמים לב כשזה קורה. לזכות YNET יש לציין שהם לפחות ניסו להתעסק בנושא, ובין כל האתרים שבדקתי שם מצאתי הכי הרבה חומרים (ואפילו כתבה אחת ראויה ומעניינת). מאקו העלו בקושי כתבה וחצי (החצי מתייחס לכתבה על אמן שמצטלם עם נשים ערומות שהוא "לובש כמו צעיף", ובה הוזכר יום המאבק בכמה משפטים), ובNRG הגדילו לעשות והוציאו כתבה מתבכיינת במדור יהדות על זה שהקמפיין נגד אלימות בבני ברק מאשים חרדים באלימות כלפי נשים.
כאילו שלא מספיק שהסיקור התקשורתי היה קלוש, גם התוכן שלו היה מפוקפק. כמובן שהטרמינולוגיה סביב הנושא ממשיכה להתעסק בעיקר בהאשמת הקורבן. מדברים על נשים מוכות, אבל לא על הגברים האלימים. תורמים ועוזרים למקלטים לנשים מוכות, במקום לדרוש מעצר מיידי לגברים מכים ומאסר למפרי צווי הרחקה סדרתיים. משתמשים שוב ושוב במושג הפסיבי הזה, "נשים מוכות", כאילו שהן מוכות מעצמן ומי שמכה אותן בכלל לא קשור לסיפור. פסיכולוגיות ויועצות בשקל מפרסמות טורים שדורשים מאיתנו, הנשים, לקחת אחריות על החיים שלנו ולהפסיק את הקשר עם גברים אלימים – במקום לדרוש מהגברים שיפסיקו להיות אלימים. איפה הטור באתר חדשות גדול (שיהיה, אפילו במדור יחסים), שידבר על הלגיטימציה של האלימות בתרבות המערבית? שיוקיע לא רק את מי שמרים יד על בת זוגו אלא גם את כל אותם גברים שצוחקים למשמע בדיחות על אונס ואלימות, שמעבירים תמונות חושפניות של נשים בווטסאפ, שמעלימים עין מהתנהגות אלימה של גברים אחרים? איפה הכותבת או הכותב שיפנו סוף סוף את האצבע המאשימה כלפי מי שבאמת אשם באלימות כלפי נשים, ומתי אמירה כזאת תפסיק להיות רדיקלית מכדי להופיע בעמוד הראשי של אתר חדשות מרכזי?
כשאישה נרצחת על ידי בן זוגה כולנו אוהבים להניד את ראשינו בזעזוע, ולהגיע שהכתובת הייתה על הקיר. ואולי היא באמת הייתה, אבל זה היה הקיר של מדור יחסים אז אף אחד לא טרח לקרוא אותה.
תופעת שוליים 